בפס"ד ד.מ.ק.א. שניתן לאחרונה נדונה השאלה המעניינת מה דינה של הכנסה שנצמחה לנישום שנטל הלוואה במט"ח, ואשר נוצרה בידו הכנסה שקלית כתוצאה מהקיטון בהלוואה במונחים שקליים. כידוע, דין המס הישראלי קובע ככלל כי מדידת ההכנסה תיעשה במונחים שקליים, ואשר על כן במצב של ירידה בשער החליפין ייתכן בהחלט כי דווקא נוטל ההלוואה ייהנה מהכנסה על ההלוואה דולרית שנטל.

כידוע, שיטת המיסוי הישראלית מבוססת על דוקטרינת המקור, על פיה לצורך חיובו של הנישום במס אין די בכך שנוצרה בידו הכנסה, אלא נדרש גם כי הכנסה זו תיגזר מתוך רשימה סגורה של "מקורות הכנסה" המנויה בסעיף 2 לפקודת מס הכנסה. מטבע הדברים, במקרה דנן טען הנישום כי ההכנסה האמורה אינה חייבת בידיו במס, שכן לא קיים מקור לחיוב במס של הכנסה שנוצרה כתוצאה משחיקת הלוואה שנלקחה. במסגרת זאת, טען הנישום כי ההוראה המחייבת במס הכנסה מהפרשי הצמדה מתייחסת לסכום שנוסף להלוואה שנתן הנישום, ולא לקיטון בסכום הלוואה שנלקחה על ידו.

בטרם נדון בהחלטתו של בית המשפט, נציין כי ככלל בית המשפט דחה את טענת רשות המיסים, לפיה יש לפרש את דוקטרינת המקור באופן מרחיב שתוצאתו תהא מיסוי התעשרותו של הנישום באשר היא. במילים אחרות, ניתן לקבוע כי בית המשפט לא סטה מאבן היסוד על פיה, דין המס הישראלי מטיל מס על הכנסתו של נישום אם ורק אם הכנסה זו נוצרה מרשימה סגורה של מקורות ההכנסה המנויה בפקודה. זאת ועוד, לעניין טענתה הראשונית של רשות המיסים, על פיה המדובר בהכנסת מימון, קבע בית המשפט כי ההכנסה מהפרשי ההצמדה המנויה בפקודה הינה אכן הכנסה מהפרשי הצמדה על כסף שהעמיד הנישום לרשות אחר, ולא מהלוואה שנטל.

בדונו באפשרות הנוספת לחיוב ההכנסה משחיקת ההלוואה במס מכוח היותה הכנסה עיסקית, קבע בית המשפט כי כשם שייתכן כי הכנסת מימון יסווגו כהכנסות מימון מכוח היותן חלק אינטגראלי מהמנגנון העיסקי של הנישום, כך ייתכן גם כי ההכנסה משחיקת ההלוואה תסווג כהכנסה עיסקית. בנסיבות העניין, לאור העובדה כי בשנת מס מאוחרת יותר, בה חלה עלייה בשער החליפין תבע הנישום את הוצאות הריבית והפרשי השער על אותה הלוואה, כנגד הכנסתו העיסקית, פסק בית המשפט כי יש לסווג את ההכנסה משחיקת ההלוואה כהכנסה מעסק לכל דבר ועניין.

מקביעה זו של בית המשפט ניתן להקיש כי בשעה שבה נטל הנישום הלוואה לצורך השקעה אשר הוצאות המימון בגינה לא נוכו מהכנסה מעסק הרי שאם וככול שנובעת לו הכנסה משחיקת ההלוואה (כתוצאה מירידה בשע"ח) הרי שלא ניתן לחייב במס הכנסה זו שכן מדובר בהכנסה נטולת מקור ועל כן ואף אין מקום להפחית את עלות הנכס בגובה הכנסה זו.
זאת ועוד, בית המשפט דחה אף טענה אחרת של הנישום, על פיה לא היה מקום להכיר בהכנסה משחיקת ההלוואה מן הטעם שבשנה בה נוצרה השחיקה טרם מומשה ההכנסה שנוצרה לנישום, שכן ההלוואה נותרה ועמדה בשנה זאת ללא שינוי. לעניין זה פסק בית המשפט, כי אין מקום לסטות מן ההלכה הישנה על פיה יש להכיר בהכנסה מהפרשי שער על בסיס צבירה, מבלי לדחות את ההכרה בהכנסה עד למועד המימוש.

אין ספק כי לפסיקה זאת השלכות מרחיקות לכת. מהדיון שנערך על ידי בית המשפט ניתן לקבוע כי בנסיבות אחרות, בהן הנישום היה נוהג באופן עיקבי ולא תובע את הוצאות המימון שנגרמו לו כתוצאה מעליית שער החליפין, אזי הנישום היה זוכה אף לפטור ממס על הכנסתו מירידת שער החליפין, הכנסה שבאה לידי ביטוי בשחיקת ההלוואה הדולרית שניטלה על ידו.

זאת ועוד, נראה כי לפסק הדין השלכות מרחיקות לכת אף לגבי המצב השכיח, בו נישום הפקיד בבנק פיקדון דולרי וסבל מהפסד משחיקת הדולר העולה לאין ערוך על הכנסתו מהריבית הנמוכה שקיבל על הפיקדון הדולרי. כידוע, במצב זה טוענת רשות המיסים כי אין להתיר בניכוי את ההפסד משחיקת הפיקדון, לא כנגד הכנסת הריבית על הפיקדון ובודאי שלא כנגד הכנסה ממקור אחר. לעניין זה, ובהתעלם מהסוגיות המשפטיות כבדות המשקל הקשורות לסוגית מיסוי הפיקדון הדולרי, נראה כי יש להכיר בהפסד שנוצר לנישום בעל הפיקדון כתוצאה משחיקת הדולר כבר במועד השחיקה, ללא קשר לשאלה האם מימש הנישום את הפיקדון או לא. זאת ועוד, ברמה המוסרית, יש לתהות כיצד יכולה רשות המיסים לקבוע כי לנטרל הפסד שקלי ריאלי שנוצר לבעל הפיקדון הדולרי כתוצאה משחיקת הדולר, שעה שהיא מבקשת להטיל מס על הכנסה משחיקת הלוואה דולרית שנטל הנישום.